“אנחנו בעד סיפורים טובים, וסיפורים חוצי גבולות”

נטפליקס

ליניה זאבה, מנהלת קשרי תקשורת באירופה של נטפליקס, היה סיפור. היא סיפרה שהיא נסעה עם ביתה לביקור אצל אמה בספרד, בשעה שלסבתה של הגברת הצעירה אין בכלל חיבור אינטרנט בבית, ורק טלוויזיה רגילה, משודרת. כשהגיעו, בתה בת הארבע רצה למסך. ראשית, היא לא הבינה למה המסך לא מגיב למגע, ושנית היא לא הבינה למה היא לא יכולה לצפות בסדרה החביבה עליה באותו הרגע. זאבה הייתה צריכה להסביר לבתה, שגדלה עם נטפליקס ותכנים על פי דרישה, את המושג של טלוויזיה לינארית – כלומר, כזו עם לוח משדרים ותוכניות המשודרות בשעה מסוימת.

אנשים כמו בתה של זאבה, הם צרכני העתיד וככה עומדת להיראות הטלוויזיה, לא כמו אצל אמה בספרד. למעשה, סיפרו אנשי נטפליקס במפגש העיתונאים שלהם עימנו אתמול (ד’), כי ריד הייסטינגס, המייסד של נטפליקס, חוזה שהטלוויזיה הליניארית עומדת להיעלם תוך עשרים שנה.
ונטפליקס נמצאת בחזית המהפכה הלא משודרת הזו.

אנשי נטפליקס סיפרו שהם עובדים מאוד קשה כדי לספק חוויית צפייה טובה, גם כשמדובר ברוחב פס צר (אם כי אני התלוננתי על היעדר האפשרות לשנות את איכות הצפיה בזמן אמת, כמו שעושים המתחרים ב-hulu), ועל שלל האפשרויות הטכנולוגיות שהשירות שלהם תומך בהן כמו דולבי אטמוס, ששם בעצם נטפליקס שמים דגש על שיפור חוויית הצליל, וכמובן, חוויית החוזי, עם תמיכה בתקנים כמו HDR 10 ודולבי ויז’ן. אתמול הם עברתו לחלוטין את השירות שלהם, וכעת לקוחות נטפליקס בישראל יכולים לקבל ממשק מתורגם במלואו, כולל שמות הכותרים, התפריטים ומה לא, לצד מחירים בשקלים ולא המרה ממטבע אחר.

יניה זאבה, נטפליקס. צילום: תומר פולטין

קח סיכון

אבל הצד המעניין בנטפליקס, שלמעשה הפכה להיות אחד מאולפני ההפקה הגדולים בעולם הוא הצד של התוכן. מאז שלקחו סיכון לפני כמה שנים עם “בית הקלפים”, נטפליקס הפכו למפלצת תוכן והפקה, וזה משתלם. הם התחילו עם 30 כותרים בהפקה מקורית שלהם, ואז גדלו ל-400, ובשנה הבאה זה יגדל ל-600 הפקות מקוריות. רק השנה, החברה משקיעה ששה מיליארד דולר בתוכן.

ובניגוד אולי לאימפריאליזם התרבותי של האולפנים בהוליווד ורשתות הטלוויזיה האמריקאיות (שגם איתם נטפליקס משתפים פעולה, במיוחד בסדרות מבוססות הקומיקס כמו ג’סיקה ג’ונס, דיידוויל והמגינים החדש שהולך לאחד את כל הגיבורים הללו), נטפליקס גם רואים את עצמם כחברה גלובלית, וקצת נעלבו כששאלתי אותם האם אין להם הטייה אמריקאית.

“אנחנו לוקחים סיכונים”, ענתה לי זאבה. “מי היה מסתכן עם תוכנית על הומוסקסואלים קשישים? אנחנו לקחנו את ההימור הזה”. או למשל סדרת המדע הבדיוני Sense8, שנכתבה ומבוימת בידי מייקל סטרז’ינסקי (שאחראי לבבילון 5 ועוד כתיבת מד”ב משובחת), והאחיות וואשובסקי (לשעבר האחים וואשובסקי, שניהם עברו שינוי מין) – שבדומה ליוצרותיה, נותנת ביטוי למגוון רחב של העדפות מיניות ומגדריות ומכילה כגיבורים זוגות חד ודו מיניים (וגם גיבורים שחיים בשלישיה) לצד מגוון אתני יוצא דופן.

או למשל, נרקוס, הסדרה הכאילו תיעודית על מעלליו של ברון הסמים פאבלו אסקובר שזכתה להצלחה רבה, שהיא בכלל הפקה ספרדית, עם במאי ברזילאי ומצולמת בקולומביה. “אנחנו לא פלטפורמת תוכן פרימיום”, מסכמת זאבה. “יש לנו תכנים לכולם, ושכולם ייהנו מהם”.

והמגוון התרבותי, לטענתם, לא נעצר שם. “אנחנו מצלמים סדרות ב-20 ארצות וזה מופץ ב-119 ארצות”. זאבה מזכירה גם את הפרויקטים שלהם בישראל ואת ההזדמנויות שקיבלו סדרות ישראליות כמו פאודה בשירות שלהם, ויאן לאפראג, מנהל הטכנולוגיה ויחסי הציבור שלהם באירופה, ממשיך ומוסיף: “אנחנו בעד סיפורים טובים, וסיפורים חוצי גבולות”.

חוצים גבולות?

ואם כבר בגבולות עסקינן, הרי שאחד הדברים הכי מעצבנים בנטפליקס (על אף שהוא שירות נפלא באופן כללי!), הוא השוני בזמינות התכנים וההבדלים בין הספריה הזמינה ללקוחות בישראל, לעומת לקוחות בפולין, ברזיל, אירלנד או ארצות הברית, מה שגם מכונה נעילה גיאוגרפית – שבמסגרתה, חלק מהתכנים לא זמינים ללקוחות באזורים מסויימים, בעיקר בגלל הסכמי זכויות יוצרים.

להפתעתי, אנשי נטפליקס מודעים לעניין, והם עושים מאמצים כדי להתגבר על התופעה, ולא רואים בה גזירה משמיים. “לא בהכרח יש לנו את הזכויות לכל דבר באופן גלובלי”, מודה זאבה. אבל באותה הצלחה בגלל זה הם מקפידים שכל ההפקות המקוריות שלהם יהיו זמינות בכל מקום (בהפקות משותפות, כמו כתום זה השחור החדש, העניינים סבוכים קצת יותר), ועוד בפינת החדשות הטובות: סדרת המדע הבדיוני המצופה דיסקברי תהיה זמינה בנטפליקס בכל העולם, אבל באופן אירוני – חוץ מארצות הברית, שם הבכורה תהיה שמורה לשירות ההזרמה החדש של CBS (בעלת הזכויות והמפיקה של מסע בין כוכבים), המכונה All Access.

זאבה מביאה כדוגמא, את המגבלות המוטלות עליהם בצרפת (מדינה שמאוד מחמירה ודואגת לתרבות המקומית שלה ובאופן כללי קצת עוינת לחברות גלובליות), שלסרטים צרפתיים יש חלון זמן של שלוש שנים מהקרנתם בקולנוע, עד הזמינות שלהם בפלטפורמות אחרות. מי רוצה לצפות בסרט בן 3 שנים? היא שואלת, ובצדק.

 

אולי תתחברו גם לאלה?

על אודות המחבר לצפיה בכל הכתבות לאתר המחבר

ניב ליליאן

העורך האחראי של "החיבור".

ניב ליליאן הוא עיתונאי חוקר בעל ניסיון של 16 שנה בכתיבה על טכנולוגיה, אינטרנט והשפעותיהם על פוליטיקה וחברה. כעורך ערוץ המחשבים של ynet בשעתו, הוא הוביל קמפיין עיתונאי נרחב ועיקש שהביא את סכנות המאגר הביומטרי לידיעת הציבור, ופרסם תחקירים על עוולות צרכניות כמו התערבות ספקיות האינטרנט הישראליות בתעבורת רשת לצד פרשנויות מורות נבוכים וקלות לעיכול.
פרט טריוויה: הוא העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את מנכ"ל גוגל.

השאר תגובה

banner