הוליווד לכל כיס

עניניי חיים מנעו ממני לעדכן את מתקוון בשבועות האחרונים. עמכם הסליחה. החדשות הטובות הן שהצטברו הרבה חומרים מעניינים שאני מתכנן להעלות. ונעבור ישר לדברים המעניינים: אחת הכתבות הטובות ביותר שכתבתי לאחרונה, המתארת איך הטכנולוגיה שינתה את שוק יצירת הסרטים והביאה יכולות לבמאים תפרנים. ומגיעות לי ברכות: הפוסט הזה הוא הפוסט המאה בבלוג! מאה פוסטים שמחים!

כשאחד הבמאים המוערכים ביותר בעולם, ג’ורג’ לוקאס, הודיע אי שם בתחילת המילניום כי את טרילוגיית הסרטים המקדימים ליצירתו המיתולוגית “מלחמת הכוכבים”, יצלם עם מצלמה דיגיטלית, ייתכן שאפילו קולנוען אדיר חזון שכמותו לא ידע עד לאן תגיע המהפכה. בשנה שעברה, זכו בפרסים פסטיבל סאנדאנס הנחשב שני סרטים שצולמו עם לא יותר מאשר מצלמה דיגיטלית חזקה, כמו הקאנון 5D.

“כמו משוגע” זכה בפרס חבר השופטים, ו”לגיהנום ובחזרה”, זכה בשני פרסים – אחד מהם על הצילום, שנעשה במצלמה הזו, שלה צורפו התקנים מאולתרים תוצרת בית. בדומה, הסרט “פעילות על טבעית”, שהוסרט בתקציב של 11 אלף דולרים בלבד והכניס יותר ממאה מיליון דולר, צולם
באמצעים לא יותר יקרים.

בשנים האחרונות, הצילום הדיגיטלי, והזמינות של מצלמות רפלקס זולות יחסית המצלמות באיכות מקצועית, לצד היכולת שלהן לצלם סרטים בהפרדה גבוהה (HD) ובחדות טובה אף מזו של מצלמות הפילם – מחוללים מהפכה בתעשיית הקולנוע, על ידי סרטים מאת יוצרים עצמאיים, שמצליחים להפיק סרטים מעניינים בתקציב מאוד נמוך, המצליחים בקופות, זוכים להערכת המבקרים ובעיקר, מאתגרים את התפיסות הישנות והמקובלות של אולפני הקולנוע הוותיקים.

הגל החדש הזה של יוצרי קולנוע צעירים, תפרנים אך חדורי מוטיבציה ואהבה רבה לאמנות השביעית, מתאפשר בזכות כמה גורמים, רובם ככולם, טכנולוגיים.

מלבד המצלמות האיכותיות אך הנמצאות בהישג יד, זמינותם של מחשבים חזקים עם עצמת עיבוד דומה לזו של המחשבים האימתניים המצויים בידיהם של האולפנים הגדולים, (אך שוב, עם תג מחיר נמוך בהרבה) לצד תוכנות עריכה ואפקטים זולות יחסית, שמה פתאום בידיים של אותם היוצרים גם יכולות של אפקטים מיוחדים והפקה קולנועית דומות לאלה של האולפנים, ופתחה בפניהם אפשרויות חדשות ליצור.

התוצאה המשולבת היא גל של סרטים חדשניים, מקוריים ומעניינים, שנראים נהדר, ושמבחינת האיכות הטכנית שלהם, אין להם מה להתבייש גם לצד הפקות הוליוודיות שעלו מאות מיליוני דולרים.

כמו אחיהם המסורתיים הם מופצים בבתי הקולנוע, אך חלקם זמינים גם בצפיה ישירה ברשת, כך שגם מודל הרווח משתנה. המודל הזה והטכנולוגיה הזמינה, גם משנים את הדרך בה נעשות סדרות טלוויזיה, פרסומות וסרטי תעודה, שהולכים וממלאים את הרשת בתוכן מקורי ואיכותי.

האפקט והשינוי התודעתי בתעשיית הקולנוע הוא כל כך עמוק, עד שגם קולנוענים נחשבים כמו דיוויד פינצ’ר, בחרו באופציה של הצילום הדיגיטלי הזול והחתרני כדי לצלם את הסרטים שלהם. למשל, סרטו עטור הפרסים של פינצ’ר על אודות פייסבוק, “הרשת החברתית”, צולם במצלמה שכזו, RED. ואילו פרק הסיום של אחת העונות של סדרת הטלוויזיה “האוס” – צולם אף הוא במצלמת רפלקס דיגיטלית, קאנון 5D.

האדומה

RED, בניגוד לקאנון או ניקון שיצרו מצלמות רפלקס דיגיטליות מקצועיות שרק “במקרה” גם מצלמות וידאו באיכות HD , ומציעות עומק שדה משובח, בזכות העדשות האיכותיות, חיישנים גדולים וצמצם רחב שנועדו במקור לצילום תמונות ולא לעשיית סרטים – RED היא מצלמה ייעודית אך קומפקטית ליצירת סרטים, היא גם זו ששימשה את פינצ’ר, ותופסת תאוצה בקרב יוצרי קולנוע נוספים. כך למשל, “ההוביט” המדובר של פיטר ג’קסון, “מבוקשת” עם אנג’לינה ג’ולי, וגם “נערה עם קעקוע דרקון” (גם הוא של פינצ’ר) מצולמים עם RED המהפכנית לצד סרטים רבים אחרים.

RED משתמשת אף היא בעקרונות של מצלמות סטילס דיגיטליות כמו עדשות מתחלפות (שמאוד מקילות על העבודה בסט), כדי לתת ליוצרים כלי צילום עצמתי ומגוון, במחיר נוח יחסית של אלפי דולרים בלבד למצלמה (מצלמות כמו אלה של קאנון, המציעות איכות דומה, עולות אפילו פחות).
הדגם הראשון של החברה, RED One, שיצא ב-2007 חולל מהפכה בתעשיה, וכעת מצטרפים אליו דגמים ואביזרים.

אבל המחיר הנוח הוא לא הסיבה היחידה לבחירה במצלמה הזו על ידי יוצרים עצמאיים. הגודל הקטן משמעותית של המצלמות הדיגיטליות, לעומת מצלמות הפילם הגדולות והמסורבלות של הקולנוע המסורתי, גם הוא בעל משקל, תרתי משמע.

“בגלל שהמצלמות קטנות, אתה יכול לצלם בחללים קטנים שבעבר לא יכולת לצלם בהם”, מסביר הבמאי ג’ייקוב רוזנברג מחברת ההפקה החדשנית “האחים בנדיטו”, אותו פגשתי באירוע הכרזות של חברת HP בווגאס על תחנות עבודה לקולנוענים, בו התארחתי. האחים בנדיטו אחראים לסרט “מעשה של גבורה“, אחד הסרטים הקופתיים ביותר כיום בארצות הברית – שצולם כולו במצלמה דיגיטלית.

המצלמות הקטנות, נותנות לבמאי הצילום אפשרויות וזוויות שפשוט לא היו אפשריות עם מצלמות 35 המ”מ הישנות והגדולות עם גלגלי הפילם העצומים שצמודים אליהן. המצלמות הדיגיטליות הצרכניות, כמו הקאנון 5D או ה-7D והציוד הנלווה להן, הן כבר תעשיה שלמה בפני עצמה, עם חצובות מיוחדות, מתקני אחיזה וגלגלות שעוצבו במיוחד עבורן לצרכים של צילום סרטים, לאחר שהדרישה הגיעה מלמטה, מהיוצרים שגילו איזה קסם קולנועי הם יכולים לחולל בעזרתן.

קלאודיה מגלין, מחברת תוכנות ההפקה הגדולה TheFoundry שמושבה בבריטניה, מחזיקה בדעה חיובית מאוד על הגל החדש של היוצרים, שמשנה את פני התעשיה: “אלה יוצרים עצמאיים, מרדניים שיוצרים סרטים בעצמם, שמשלבים סוגים שונים של מצלמות…אני חושבת שיש להם השפעה עצומה. הם משתמשים בציוד צרכני – שקאנון יצאה עם ה-5D, הם לא ידעו מה הם עושים – ופתאום יש לך קבוצה שלמה של יוצרי סרטים שמשתמשים בציוד כזה”.


אור וקסם תעשייתי במחשב הביתי

אבל הצד השני של המטבע, הוא לאחר הצילומים – בהליך הבתר הפקה, מה שמכונה בלעז ובעגה המקצועית – פוסט פרודקשן. זהו החלק שבו לוקחים את החומר המצולם הגולמי, ומתחילים לעבד אותו – לעשות תיקוני צבע, להוציא “רעשים” מהתמונה ולהוסיף אפקטים מיוחדים.

גם כאן, הטכנולוגיה שינתה סדרי עולם. בעבר, התהליכים הללו היו נחלתם הבלבדית של אולפני ובתי פוסט פרודקשן מתמחים, שהחזיקו ציוד מחשבים ועריכה בעלות של מיליוני דולרים ועלות השירותים שלהם הייתה בהתאם.
כיום, בדומה למה שקורה עם המצלמות הדיגיטליות הזולות, מתחרים בהם מחשבים מפלח העליון של השוק הצרכני שלא עולים מיליוני דולרים, אלא אלפים בודדים במקרה הרע, ותוכנות עריכה ואפקטים שגם הן אינן כה יקרות. כל אלה, מקרבים גם את הליכי הפוסט פרודקשן ליוצרים, ולאתר הצילומים כאחד.

אין יותר מצב שבו לוקחים את גלגלי הפילם הענקיים ומעבירים אותם אחר כבוד לאולפן, שם ימירו אותם לפורמט דיגיטלי בהליך יקר ומסובך, ויתחילו רק אז בעריכה ובתיקונים.

כיום, כיון שהחומרים מצולמים מראש בקובץ דיגיטלי – פשוט פותחים לפטופ (חזק ויקר יחסית, אבל עדיין לפטופ) באתר הצילומים עצמו, ומתחילים את התיקונים והשינויים על המקום. “פעם היית צריך ליצור מכלום, ועכשיו אתה מעשיר את מה שקיים. אתה יכול מיד להעצים את התמונה באפקטים ויזואליים”, מסביר רוזנברג.

“המחשבים שעבדתי עליהם בשנות התשעים היו מקררים ענקיים”, מספרת מגלין. “השינוי משפיע על בתי ההפקה כבר עכשיו. אמנם, האולפנים הגדולים עדיין מוכנים להשקיע באפקטים מהסוג הישן. הם עדיין נצמדים למסורות הישנות. אבל אם קודאק פשטו רגל – גם הם (בתי ההפקה) ייעלמו”. מגלין מספרת שתקציב האפקטים המיוחדים של סרט כמו “השומר” למשל, היה עשרת אלפים דולר בסך הכל.

כוח העיבוד העצום שנותנים מעבדים מודרניים כמו האינטל Xeon, שמותקנים בתחנות עבודה ייעודיות שמוכרות להם HP ומתחרותיה במחיר נמוך מאוד לעומת העלות האדירה של מחשבים בעלי כוח עיבוד שכזה בעבר, שינה לחלוטין את ההליכים הללו של עיבוד סרטים – ובעיקר את זמני ההמתנה. שני אנשי תעשיית הקולנוע אסירי תודה על כך:

“העיבוד התקצר משמעותית”, אומר רוזנברג. “אנחנו מדברים במונחים של שעות שהפכו לדקות. ולפני בסך הכל ארבע שנים, חלק מהתהליכים הללו לקחו ימים, שהפכו עכשיו לדקות. אנחנו יכולים לעשות עכשיו דברים מהיר ויעיל”. “אני לא צריכה יותר לחכות”, אומרת המומחית היצירתית מ-the Foundry. “יש גבול למספר כוסות הקפה שאפשר לשתות ביום”, מסכמת מגלין בחיוך את השינוי המהותי האמיתי שיצרה הטכנולוגיה בחייה…

הכתבה פורסמה במקור במדור “מחשבים” במוסף “ממון של ידיעות אחרונות.

אולי תתחברו גם לאלה?

על אודות המחבר לצפיה בכל הכתבות לאתר המחבר

ניב ליליאן

העורך האחראי של “החיבור”.

ניב ליליאן הוא עיתונאי חוקר בעל ניסיון של 16 שנה בכתיבה על טכנולוגיה, אינטרנט והשפעותיהם על פוליטיקה וחברה. כעורך ערוץ המחשבים של ynet בשעתו, הוא הוביל קמפיין עיתונאי נרחב ועיקש שהביא את סכנות המאגר הביומטרי לידיעת הציבור, ופרסם תחקירים על עוולות צרכניות כמו התערבות ספקיות האינטרנט הישראליות בתעבורת רשת לצד פרשנויות מורות נבוכים וקלות לעיכול.
פרט טריוויה: הוא העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את מנכ”ל גוגל.

השאר תגובה

banner