בין מוסר לאסור: מדוע לוגאן פול מחדד את ההבדל בין בלוגרים-ידוענים לעיתונאים מקצועיים [דעה]

השבוע פרצה סערה ברשת. ליתר דיוק ביוטיוב. הוולוגר (הלחם של בלוגר ווידאו) לוגאן פול העלה סרטון שצילמו הוא וצוותו ביער אאוקיגאהרה שביפן, הידוע יותר בכינויו “יער המתאבדים”, שכן, לצערנו, היער מהווה אתר פופולרי להתאבדויות של מקומיים. בסרטון, מגלים פול וצוותו גופה תלויה של מתאבד טרי, ומלבד תיעוד גרפי של האומלל, הם גם מתעדים את התגובות שלהם שנעות בין הלם לבדיחות סרות טעם וצחקוקים. באופן לא מפתיע, הסרטון הזה זכה לתגובות זועמות בשל חוסר הרגישות שלו, ולקיתונות של רותחין מצד גולשים ועמיתיו של פול כאחד. הסרטון כמובן הוסר, ובעקבותיו פרסם פול התנצלות מצולמת, בה קרא פול למעריציו שלא לתרץ את מעשיו, כי הם “אינם ראויים להגנה”.

הבעיה? שכל זה קרה אחרי שהסרטון פורסם. לו הייתה לפול הכשרה כלשהי, גורם מבקר או קוד אתי לפעול לפיו, שלא לדבר על קצת רגישות אנושית פשוטה שלא לצורכי רייטינג – ייתכן והמופע הזה היה נמנע.

אבל מדוע לצפות מליצן רשת שצמח ועלה לגדולה מצילום של הומור פיזי (שאגב, הוא המתון במשפחה), שיהיו לו את אלה? ופה מתחדד ההבדל בין עיתונות מקצועית, לבין העידן הנוכחי שמלא בבלוגרים, ולוגרים וידוענים שחמושים במצלמה, אבל לא מבינים כלל את האחריות החברתית הכרוכה בהיותם מוענים בתקשורת המונים לקהל של מיליונים.

פול הוא אולי דוגמא קיצונית, אבל הוא ממש לא לבד. פול רואה את עצמו כבדרן של העידן הדיגיטלי, אבל הצהיר בעבר שהכוונה שלו היא להגיע לתקשורת הזרם המרכזי, תוך שהוא מנער מעליו כל אחריות כמוסר מידע. התקרית השבוע לימדה אותו שיעור כואב שאי אפשר לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה.

זו אולי הטרגדיה של בלוגרי וידאו פופולריים, גם כאן במקומותינו, שהרצון לרייטינג והצמא לאהבת הקהל גורמים להם להשיל מעליהם כל אחריות ולהעז יותר בשם מולך הצפיות והרייטינג (שזה אגב, גם שורש הבעיה של תקשורת מסחרית) – אבל האירוניה היא שככל שיש לך יותר צופים וקהל, האחריות שלך דווקא גדלה, לא להיפך.

 

זן נוסף, אף גרוע מפול, שלפחות נטול יומרות להיות מקור מידע סמכותי, הם בלוגרים ואנשים מסוגו של אלכס ג’ונס בארצות הברית, או יורם שפטל במקומותינו. הם דווקא מנסים להיות כאלה, ולכאורה להתחרות בעיתונות המקצועית. הם זוכים לגושפנקא סמכותית מתוקף אישיותם, במה שניתנת להם או שיצרו לעצמם (ג’ונס אפילו מתיימר להיות “קול האמת” בניגוד לתקשורת הממסדית ש-“משקרת לכם”) אבל בפועל, בינם ובין העובדות, ובין דיווח אחראי ומיומן, הקשר הוא מקרי בהחלט.

לעתים הם מעמידים פנים של מקור חדשותי סמכותי ואחראי, בשעה שהם מלעיטים את הציבור בשקרים, חצאי אמיתות, “עובדות אלטרנטיביות” חסרות ביסוס, או במסרים מטעם גורמים מסחריים או בעלי עניין – מה שזכה, ובצדק, לכינוי “פייק ניוז”.

ללא מסננת, ללא בלמים

תקרית כמו זו של פול, לא הייתה קורית לעיתונאי מקצועי ובעל הכשרה. נכון, לא חסרים מקרים בהם כלי תקשורת ממוסדים נהגו בחוסר רגישות, אבל לרוב מדובר בדברים שנעשו בשגגה כמו צילום התיקים של ההרוגים באסון המסוקים, או דיווח על אגדה אורבנית במהדורה המרכזית. טעויות תמיד יכולות לקרות, אבל הן עדיין טעויות, ולא מעשה מכוון ונטול אחריות או תודעה כמו אצל פול.

עוד בניגוד לפול, ממקרים כאלה נוצר ידע מקצועי קולקטיבי ומתגבשות אמות מידה מעודכנות שבאות לידי ביטוי בקוד אתי, כדי למנוע מאירועים כאלה להישנות. לעיתונאי שקרא לפחות פעם אחת את תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, לא היה ספק איך לנהוג בסיטואציה שאליה נקלע פול, מאחר ותקנון האתיקה העיתונאית בישראל מכיל פרק שלם הקובע ומנחה כיצד יש לנהוג בקורבנות ומשפחותיהם.

עוד הבדל בולט בין בלוגרים-ידוענים כדוגמתו של פול, ובין עיתונאים מקצועיים הוא קיומה של מסגרת ובקרה. לוולוגרים סלבריטאים מסוגו של פול אין שום סינון למה שהם מפרסמים, למעשה, ההיפך: הם מתגאים בכך שהתגובות שלהם והסרטונים הם החיים עצמם, בפרפרזה, נטולי סינון כלשהו, וללא בלמים. אבל כולנו יודעים מה קורה למי שנוהג ללא בלמים.

 

צילום מסך מתוך הערוץ של לוגאן פול

צילום מסך מתוך הערוץ של לוגאן פול

מנגד, לעיתונאי הפועל במסגרת של מערכת, יש עורכים, המהווים שומרי סף וגורם ביקורת נוסף שבולם פרסומים בעייתיים טרם פרסומם. במקרים רגישים, יועברו פרסומים וסיפורים גם לעיונו של עורך בכיר ומנוסה יותר בשרשרת, לבחינה נוספת, לעתים גם לייעוץ משפטי. גם במנגנון הזה אמנם קיימים לא פעם חורים, וככל שמתקבלים לעבודה בכלי התקשורת יותר עיתונאים ועורכים נטולי הכשרה מתאימה (הדבר בולט במיוחד כאן אצלנו בישראל, שבה הכשרה בתקשורת אינה תנאי לקבלה לעבודה), החורים האלה גדלים, אבל עדיין, בניגוד לכוכבי היוטיוב  – המסננת נמצאת שם, ויש גורם מבקר ומפקח, שנותן משוב לחסרי הניסיון ומלמד אותם מה מוסר ומה שאינו.

ליברלים קיצוניים בפייסבוק מלהגים מדי פעם על כך שתפקידה של העיתונות המקצועית תם, ומי בכלל צריך לשלם שכר לעיתונאים שזהו מקצועם (והס מלהזכיר שידור ציבורי כסוג של שיקוץ), כשיש “עיתונות אזרחית” בדמות בלוגרים, ולוגרים ובעלי פודקאסטים שלכאורה, עושים את העבודה של יידוע הציבור במקומם.

אבל המקרה של פול בא ומדגים מדוע דווקא בעידן הזה שבו כל אחד עם מצלמה הופך למוען ובעידן של פייק ניוז וחדשות מטעם, עיתונות מקצועית, מוכשרת תרתי משמע, ובעלת אחריות חברתית לא רק שאינה מיותרת – היא נחוצה יותר מתמיד.

אם אתם כבר כאן…
רצינו לבקש טובה. בכתבה שזה עתה קראתם הושקעו שעות רבות של איסוף מידע, תחקיר, כתיבה, עריכה, גרפיקה, עיצוב, צילום ועריכת וידאו. בנוסף, יש לנו הוצאות קבועות על אירוח האתר, אחסון, שרתי וידאו, גרפיקה ועוד. “החיבור” נעשה על ידי שורה של עיתונאים מקצועיים, שבשבילם עיתונות היא שליחות, אבל היא גם פרנסה – ואנחנו מעדיפים לעבוד עבורכם, הקוראים. התמיכה הישירה שלכם מבטיחה את המשך קיומו של “החיבור” כמגזין עצמאי, אובייקטיבי, חופשי מתלות במפרסמים, ותאפשר לנו להביא לכם עוד סיפורים מעניינים, עוד תכנים שיוגשו בצורות מקוריות, עוד כתבות, עוד סרטונים ובכלל – עוד. לתמיכה במגזין

אולי תתחברו גם לאלה?

על אודות המחבר לצפיה בכל הכתבות לאתר המחבר

ניב ליליאן

העורך האחראי של "החיבור".

ניב ליליאן הוא עיתונאי חוקר בעל ניסיון של 16 שנה בכתיבה על טכנולוגיה, אינטרנט והשפעותיהם על פוליטיקה וחברה. כעורך ערוץ המחשבים של ynet בשעתו, הוא הוביל קמפיין עיתונאי נרחב ועיקש שהביא את סכנות המאגר הביומטרי לידיעת הציבור, ופרסם תחקירים על עוולות צרכניות כמו התערבות ספקיות האינטרנט הישראליות בתעבורת רשת לצד פרשנויות מורות נבוכים וקלות לעיכול.
פרט טריוויה: הוא העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את מנכ"ל גוגל.

2 תגובותהשמיעו קולכם

  • כן, עיתונאות מקצועית כמו הכתבה על החרדי שהצית את הדגל (שהתבררה כמבויימת), או הכתבה על מסיבות הרווקים (שהתבררה כמזויפת), או את הסטנדרטים של עיתונאים שמוכרים אייטמים, או משתמשים בכוחם עבור קידום אג’נדה פוליטית…

    אני לחלוטין נגד אנשים כמו פול, אבל בואו לא נעמיד פנים שיש סטנדרדים איכותיים בעיתונות של ימינו

    • א.א.

      קשה לי להגיב לאנשים שמסתתרים מאחורי כינויים, ועדיין – יש סטנדרטים. כן, הם עולם הולך ונעלם,
      כן, לא חסרים עיתונאים שמשרתים אינטרסים באופן לא נקי, אבל כל מה שהזכרת אלה פשוט דוגמאות של עבודה מרושלת, לא משהו שנעשה בכוונת מכוון, ועדיין יש עיתונות נקיה ומקצועית,
      גם פה בישראל, וגם בעולם. ועוד לא דיברנו על פייק ניוז. האמיתי. לא המדיה המקצועית שטראמפ ונתניהו מדביקים לה את הכינוי שנולד במקור עבור אתרים שמתחזים לאתרי חדשות מקצועיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

banner
%d בלוגרים אהבו את זה: