ילדים כורים קובלט בקונגו מתכות דמים

אתמול (ג’) פורסם דו”ח חדש של ארגון אמנסטי, שמאשים את חברות הטכנולוגיה המוכרות לנו באחריות לעבדות ילדים. ומדוע? הקובלט (cobalt), עופרה יקרה המשמשת בייצור סוללות ליתיום יון, נכרית במכרות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC, לשעבר זאיר), על ידי ילדים צעירים, חלקם בסך הכל בני שבע, שמועסקים שם בתנאים מסוכנים, סוחבים שקי סלעים כבדים על גבם, במשך 12 שעות ביום ומרוויחים שכר עלוב של דולר או שניים ליום (פחות מעשרה שקלים). לא לחינם היא נמנית על מה שכונה “מתכות דמים”.

לפי הערכות מלפני שנתיים, 40,000 ילדים מועסקים במכרות שבדרום המדינה, רובם בכריית קובלט. הקובלט הזה מגיע בסופו של דבר לסמרטפונים שלנו, למצברי המכוניות, למטוסים ועוד מוצרי טכנולוגיה עילית. אמנסטי מאשימים בין השאר את LG, אפל, סמסונג, ZTE, פולקסווגן, לנובו, וואווי ומיקרוסופט, לצד חברות טכנולוגיה עילית נוספות, בכך שהן מתעלמות או לא עושות די כדי למנוע את העבדות הזו, ולמעשה, מרוויחות ממנה. יצרניות סוללות בולטת שנעדרת ממנו היא פנסוניק.

לא נעים להכיר: מחצבי עימות

אבל הקובלט לצערנו לא לבד. הקובלט כאמור, היא רק אחת מ”מתכות דמים” או “מחצבי עימות”, שזהו כינוי לשורה של מתכות שמגיעה ממקורות מפוקפקים באפריקה, ושמהווים 20% מכלל שוק המתכות לתעשיית האלקטרוניקה. במרכז ומזרח אפריקה, ובמיוחד ברפובליקה של קונגו, כנופיות חמושות מנהלות מלחמות טריטוריה על המכרות שמהם מפיקים את המתכות היקרות, והן עוסקות בסחיטה, באונס כאמצעי הפחדה וגם עבדות ילדים. מדובר בעסק שמגלגל מיליוני דולרים בשנה שמגיעים לכיסים של הכנופיות, שכמובן, קונות איתם עוד נשק.

אותן מיליציות חמושות שהרווח מהמתכות מקיים אותן, אינן בוחלות בדבר. כוח האדם שלהן לכרייה מגוייס בדרכים “ידידותיות” כמו איומי רצח, אלימות ותשלום דמי חסות להגנה על חיי הכורים או המשפחות שלהם. העבודה פיזית, קשה מאוד, מסוכנת ונעשית ללא כלים מתאימים וללא שום התחשבות בבריאות הכורים או בבטיחותם כתוצאה מהחשיפה למתכות הרעילות. בשנה החולפת לבד מתו 80 כורים בתאונות במכרות הקובלט לבדם, ואלה רק המקרים המדווחים.

זוהי עבדות של העידן המודרני, שלא פחות גרועה מהסיפורים על העבדות בארצות הברית טרם ביטולה. האיום לגברים בכפרים ברור ומפורש: או שתכרה בשבילנו קובלט, בדיל, טנגסטן, טנטלום וזהב או שנאנוס את אשתך, נפגע בילדיך (וניקח גם אותם לעבדות) ואותך נכה מכות נמרצות. מפתה, נכון?

איך מגיעות המתכות הללו לטלפונים שלנו? שרשרת האספקה ארוכה, כדי לטשטש את המקורות המפוקפקים שלהן. אבל זה הולך בערך כך: המתכות היקרות מוברחות מחוץ לאפריקה (הכנופיות גם שולטות במעברי הגבול), לחברות זיקוק בסין, הודו, מלזיה או תאילנד. שם, מינרלי הקונפליקט והמתכות מעורבבות עם מתכות ממקומות אחרים בעולם, כך שיהיה קשה לדעת על איזו מהן שולם מחיר דמים ועל איזו לא. משם, לאחר הליכי ההיתוך והעיבוד של המתכות, הן עוברות למפעלי הייצור שמייצרים עבורנו טלפונים חכמים, מחשבים, טאבלטים, קונסולות, מצלמות ומצברי מכוניות.

המסלול שעובר הקובלט מהמכרות בקונגו

המסלול שעובר הקובלט מהמכרות בקונגו ועד הטלפונים וסוללות הרכב שלנו

כמה דוגמאות: טנטלום וקובלט הם החומרים המגיבים העיקריים בתאי הסוללות שלנו, כאשר הטנטלום הוא מאחסן זרם מצוין ומשמש גם בייצור עדשות. הבדיל נמצא בכל מעגל מודפס ולמעשה נמצא בכל מקום בסלולרי שלנו. הטנגסטן נמצא במנגנון הרטט, הזהב מצפה את השבב בכרטיס ה-SIM שלנו (אם תוציאו אותו מהמכשיר ותסתכלו עליו, לא תוכלו לטעות בברק),  ואילו המעבד עושה שימוש בכולן: הטנטלום והטנגסטן מצויים בחיווט הפנימי, הבדיל משמש במארז ובתקשורת החיצונית ובזהב נעשה שימוש במקומות שבהם נדרשת הולכת חשמל נטולת הפרעות.

ומה עושות החברות?

במשך שנים ארוכות, חברות הטכנולוגיה העלימו עין ולא דרשו מהספקים שלהן, ממפעלי הייצור בסין ועד סוחרי המתכות, שלא לרכוש מתכות דמים ממבריחים ומהכנופיות. בין השאר, חברות כמו יבמ ונוקיה ספגו ביקורת קשה על היעדר פיקוח.

מה שנתן לשינוי רוח גבית, הוא סעיף בחוק דוד-פרנק לרפורמה בוול סטריט, שנחקק ב-2010 לאחר המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית. סעיף 1502, שהפך גם להוראה מחייבת של נציבות הבורסה לניירות ערך, דרש מחברות הנסחרות בבורסה ועושות שימוש במתכות כאלה,  לעקוב ולפקח על המקורות שמהם הן מגיעות ובאחריותן לוודא שהכסף שלהן ושל משקיעיהן לא ממשיך להניע את העימות המזוין בקונגו, עימות שגבה עד כה חיים של חמישה מיליון בני אדם.

במסגרת השינוי הכריזו אפל ונוקיה (כיום מיקרוסופט), עד ב-2012, שהן ישתפו פעולה עם היוזמות השונות למתכות נטולות קונפליקט, וגם אינטל נטלה על עצמה התחייבות לא להשתמש יותר במתכות דמים במוצריה בכלל, ולפני שנתיים הכריז מנכ”ל אינטל שהיעד הושג. ומדובר בהוצאה לא פשוטה לחברות: נציגים שלהן טסו בכל רחבי העולם, ובדקו מאות מפעלים כדי להתחקות אחרי מקור המתכות שהן קונות. ההערכה היא שהחברות הוציאו עד כה כמה מיליארדי דולרים כדי לבחון את שרשרת האספקה שלהן, ותחזוקה של הפיקוח, עולה להן בין 200 ל-600 מיליון דולר בשנה.

שרשרת האספקה של קובלט הדמים

תגובות

במסגרת הדו”ח של אמנסטי, הגיבו כמה מהחברות המוזכרות בו. הואיו קובלט, החברה הסינית שקונה את עיקר הקובלט ממכרות הדמים ב-DRC, השיבה כי: “למיטב ידיעתנו, אף אחד מהספקים הלגיטימיים שלנו מעסיק ילדים באתרי הכרייה או שהם הועסקו בתנאי עבודה בלתי בטוחים. אנו מסננים בקפדנות את ספקי העופרות שלנו, כדי להבטיח שהשגת חומרי הגלם נעשית בערוצים לגיטימיים”.

“במקרה של הפרה של עבודת ילדים, החוזים עם ספקים שמשתמשים בעבודת ילדים יבוטלו מיידית”, נאמר בתגובת סמסונג. עוד ציינה החברה כי היא אוסרת שימוש במחצבי קונפליקט, כדוגמת אלה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אולם בגלל הסכמי סודיות של הספקים, בלתי אפשרי לקבוע האם מקורו של הקובלט שבו החברה עושה שימוש הוא משם.

אפל השיבה לאתר CNET, כי “עבודת קטינים אינה נסבלת בשרשרת האספקה שלנו, ואנחנו גאים להיות מובילי התעשיה באמצעים חלוציים כדי להבטיח זאת”. אפל, לטענתה, לא מתמקדת בענישה של הספק, אלא מנסה להבטיח שהילדים שנוצלו מקבלים פיצוי מהספק. היא דורשת מהספק לממן את שובו בשלום הביתה של העובד הקטין, לממן לו במלואם לימודים בבית ספר לפי בחירתו ובחירת משפחתו, להמשיך לשלם לו שכר, ולהציע לו עבודה כשהוא מגיע לגיל העסקה חוקי.

“אנחנו כרגע בוחנים עשרות חומרים שונים, לרבות קובלט, כדי לזהות את הסיכונים התעסוקתיים והסביבתיים, כולל הזדמנויות עבורנו לחולל שינוי יעיל, מידתי ובר קיימא”, השיבו מאפל לארגון זכויות האדם.

“ביחס לשרשרת האספקה של קובלט והפרות זכויות האדם המוזכרים במכתבכם”, השיבו מסוני לאמנסטי, “אנו לוקחים את הנושא ברצינות, ופתחנו בהליך לבירור העובדות. עד כה, לא מצאנו הוכחות ברורות שמוצרינו מכילים קובלט שמקורו בקטנגה שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אנחנו נמשיך לקיים הערכות ונקדיש לעניין תשומת לב גבוהה”, אמרו בסוני.

ממיקרוסופט מסרו לאמנסטי,  כי “על אף נוהלים “קפדניים ביותר” כדי לבער תעסוקת ילדים משרשרת האספקה שלה, הם אינם יכולים לומר בביטחון מלא כי קובלט שנמצא בשרשרת לא הגיע מהמכרות האמורים. “לא עקבנו אחרי הקובלט שבו אנו משתמשים לאורך כל שרשרת האספקה שלנו, בגלל מורכבות העניין והמשאבים הנדרשים לכך”.

 

 

אולי תתחברו גם לאלה?

על אודות המחבר לצפיה בכל הכתבות לאתר המחבר

ניב ליליאן

העורך האחראי של “החיבור”.

ניב ליליאן הוא עיתונאי חוקר בעל ניסיון של 16 שנה בכתיבה על טכנולוגיה, אינטרנט והשפעותיהם על פוליטיקה וחברה. כעורך ערוץ המחשבים של ynet בשעתו, הוא הוביל קמפיין עיתונאי נרחב ועיקש שהביא את סכנות המאגר הביומטרי לידיעת הציבור, ופרסם תחקירים על עוולות צרכניות כמו התערבות ספקיות האינטרנט הישראליות בתעבורת רשת לצד פרשנויות מורות נבוכים וקלות לעיכול.
פרט טריוויה: הוא העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את מנכ”ל גוגל.

תגובה אחתהשמיעו קולכם

השאר תגובה

banner