בימים האחרונים הרשת מתרגשת מסרטון שבו בני נוער, שנולדו בסוף שנות ה-90 או תחילת האלפיים מגיבים למערכת ההפעלה המיתולוגית ווינדוס 95. שתי תובנות שעלו לי מהצפיה בסרטון.
אמנם יוצריו התחכמו, ובשביל האפקט הדרמטי, נראה לי שלפו מהזבל את המחשב הכי ענתיקה שהם הצליחו לשים עליו ידיים. כזה עם 32 מגהבייט זיכרון, ומארז שולחני ישן נוסח ימי ה-XT העליזים, הכל כדי לזעזע את המיליניאליים שלא רגילים לראות שום דבר מלבד מחשבים ניידים דקיקים או טאבלט במקרה הטוב, לכל היותר מארז אנכי סטנדרטי במקרה הרע, וזה בהחלט היה טריק מלוכלך.
ראשית, הממשק וכפתור ההתחל, שנמצאים איתנו גם עשרים שנה אחרי. העיצוב הדי מוצלח הזה, של כפתור ה”התחל”, שהתחיל עם ווינדוס 95, נמצא בכל מערכות ההפעלה שלה עד ווינדוס 8. אז מיקרוסופט ניסתה להתנקש בחייו של כפתור ההתחל – אבל הוא ניצל הודות למשתמשים שזעמו על כך שסולק, והחזירה אותו בווינדוס 10. הרעיון של כפתור אחד, שממנו מתחילים הכל, הוא רעיון ממשקי ששורד שנים (בניגוד לגישה של אפל בשעתו התבססה על תפריטים וכיום מתבססת על סרגל יישומים, משהו שהוא די משותף לשתי מערכות ההפעלה השליטות, לרוב הרעיון של ממשק גרפי וצלמיות, שבני נוער למעשה לא מכירים שום דבר בלתו.
ליצור, לא רק לצרוך
מה שמוביל אותי לנקודה השניה. בני הנוער (בערך מ-4:53) ואילך, היו מזועזעים מ-DOS שקדמה לווינדוס 95, ולרעיון שצריך להקליד קוד בשורת פקודה כדי להשתמש במחשב, עד כדי שאחת מהן הכריזה: “אני לא חושבת שהייתי משתמשת במחשב!”.
עוד בנושא: למה יש לנו פח אשפה על שולחן העבודה?
זה, תואם לגמרי את הנחת העבודה של החבר’ה שמאחורי קאנו, שעליו כתבנו כאן במגזין – שבני נוער כיום מתייחסים למחשבים שלהם כאל קופסאות שחורות, כאל מוצר שפשוט משתמשים בו, מבלי להבין שום דבר לגבי הקרביים שלו או לגבי חופש הפעולה והיצירה שלהם איתו. שזו גישה שהנחילו אפל כמו גם מיקרוסופט, שמערכות ההפעלה הן סגורות ולא ניתן לשחק איתן ולהבין טוב יותר את קרבי המחשב ואת אופן פעולתו, בחומרה ובעיקר בתוכנה – שאפשר גם ליצור איתו ולא רק לצרוך.
בני הנוער שמופיעים בסרטון, לצערנו, הם דוגמאות גנריות של הדור הנוכחי, שהם צרכני מחשוב, משתמשים. לא יוצרים ולא האקרים. הם אפילו לא מעלים בדעתם שאפשר לפרק את השעון ולבדוק איך הוא עובד. הם פשוט רגילים להסתכל עליו רק כדי שיגיד להם מה השעה.
הגיעה השעה להתעורר.