למי שלא יודע, ביליתי את סוף השבוע שעבר ברומא. אחלה עיר. באמת. וגם האיטלקים נורא נחמדים. לקחתי איתי המחשב הנייד שלי לצרכים מגוונים: עוד פרק של גלקטיקה בטיסה, הזמנת כרטיסים מראש למוזיאון הוותיקן, שיחות לארץ במחיר אפסי ודואר אלקטרוני, כמובן. אפילו בחופשה נשארים מחוברים לתיבה.
והנה העניין: במלון שלי היה ווי-פי חינם, אבל כשביקשתי להתחבר אליו, ביקשו ממני פקידי הקבלה האדיבים להפליא רק בקשה קטנה, אם אפשר: את צילום הדרכון שלי. מיד כל המאמרים שלי בנושאי פרטיות ומעקב ממשלתי אחרי גולשים וכל מה שאני יודע בעניין צף ועלה בזכרוני, כמו גם החשד שלי.
סליחה? בשביל מה אתם צריכים את צילום הדרכון שלי? התעניינתי. פקידי הקבלה עדיין היו מאוד אדיבים. “אדוני, זה החוק. אם המשטרה תבוא לחפש אותך אחר כך. אנחנו צריכים לנהל רישום של כל המשתמשים בחיבור הרשת של המלון”.
על אף שרישום משתמשים ברשתות ווי-פיי פתוחות הוא משהו שנתפס כפעולה שנעשית בעיקר במדינות בעלות משטרים אפלים כמו סין וסוריה, מסתבר שהוראה זו הוצאה גם באירופה ומחוקקים גם במדינות נאורות מחפשים בשנים האחרונות דרכים כיצד להתמודד עם ה”אינטרנט” הזו, בדרך כלל תוך פגיעה בפרטיות המשתמשים, בצורה או אחרת.
הצעד הכי משמעותי בנושא, אגב, היה דווקא השבוע – כאשר האיחוד האירופי הכניס לתוקף את התקנה המחייבת ספקיות אינטרנט לשמור רישום של פעילות הגולשים למשך שנה.
וכמובן שמסרתי את הדרכון שלי לצילום. יש לי ברירה? אני רוצה אינטרנט!
וזו בדיוק הבעיה.